בתוך כל הקיץ המוזר הזה נזכרתי בה פתאום -
המפקדת אקה, מובילה את להקת אווזי הבר שלה יחד עם נילס הולגרסן ומולי אווז הבית,

למסעות שמימיים אל עבר ארצות רחוקות.

לא רק בגלל לפלנד, מקום שבטוח קצת יותר קריר בו מכל אזור בארץ המזרח תיכונית שלנו,

(ובהיעדר טיסות, שווה להגיע אליו אפילו בדמיון),

אלא כי משהו בעיניים החומלות שלה מציף כל כך את הכמיהה

שכל כך הרבה אנשים מסביב מבטאים, למנהיגות אחרת.
מנהיגות רעננה ברמה החברתית, הכלכלית, המדינית, וכן, גם האישית,

לנוכח החיים שמתהפכים עכשיו לכל כך הרבה מאיתנו ודורשים לאחוז בהגה היום-יום

ולנווט מחדש את ספינת חיינו אל עבר חוף מבטחים.
מה יש בה, במפקדת אקה, שמצליח לשמור על להקת האווזים שלמים, בריאים ובטוחים,

ועל הדרך, ליצור אופק עם כל כך הרבה מעוף, ולא רק במובן הפיזי של המילה?

 

ניסיון לפענח את משבר המנהיגות שהארץ והעולם שרויים בו כרגע שובר לי את הלב פעמיים.

פעם לנוכח נזקי המשבר, שנותן אותותיו בכל פן של החיים,

ופעם למראה המנהיגים עצמם, המופיעים  כשבויים בתוך לופ פנימי אינסופי המוביל אותם למטה,

אל מחוזות שבהם הזולת הופך להיות רק כלי-שרת להגשמת מאוויים אישיים,

והלאה, לתוך איזו נקודה בדרך שבה כבר חדלים לראות

את גודל הצרה שבולעת ומפילה אותם יחד עם הציבור שאותו באו לשרת.
יתרה מכך- כל כך הרבה אנשים טובים, ראויים, נכונים,

שלא מוכנים לקחת חלק בתפקידי הנהגה, מחשש להישאב לשחיתות, לסיאוב,

להיות חשופים לחיצי הביקורת של דעת הקהל.
ובמיוחד לנוכח הידיעה, אותה למדתי בלימודי הדהרמה בשנים האחרונות,

שהמציאות הזאת, שאותה אני רואה שם "בחוץ",

משקפת את מה שמתחולל בתוכי פנימה, שיקוף מדוייק של נגעיי הרוחניים, בורותי.
מה יכול לעצור את הגלגל הזה?

 

מנסה ללמוד משהו מהמפקדת אקה,

מביטה בה ברגעים בהם היא מגביהה עוף,

בזמן שבו כפות רגליה תופסות תאוצה ואז מנתקות מגע מהארץ,

ומתחילות לשייט באוויר.
אולי בנקודה הזאת יש איזה רמז-
ההתגברות על כח הכבידה של כל מה שמושך למטה,

היכולת להתרומם מעלה ולראות את הכל כמו בסרט נע,

עם קצת פחות מידה של מעורבות אישית נצמדת,

ובהשאלה ללימוד הדהרמי- 

עם שחרור מאחיזה במחשבות הארציות,

במשיכה הכל כך טבועה בנו אל מה שנעים ונוח, אל המוניטין, אל ה"מה יגידו", אל האני והשלי,

משהו מנקודת המבט הגבוהה יותר על הדברים, ממעוף הציפור,

שמאפשר להבין יותר את מפת הכוחות הפנימיים המניעים אותנו,

את ההרים והגאיות, את התהומות והנהרות, את הטופוגרפיה של התודעה שלנו.

אולי היכרות יותר אינטימית עם התודעה תאפשר לנווט באופן יותר נכון את האקטיביזם החברתי בו בוחרים,

את אופני העשייה, דרך קבלת ההחלטות, והמוטיבציה,

גם אצל מי שהפיתויים להישאב לטובות הנאה אישיות, אורבים לו מכל פינה.

 

יותר ויותר מבינה עד כמה הכלים הנחוצים היום,

לפיתוח הנהגה מיטיבה

טמונים בפיתוח הדריכות הפנימית למניעים ולאופני הפעולה

של הכוחות הפועלים בתוכנו,

בצורך להיזכר באופן תדיר במטרה שלשמה פועלים, במוטיבציה,

בפיתוח היכרות מעמיקה וקרובה עם מגוון הסחות הדעת בהתאם לנטיות האישיות,

ועם מוקדי המשיכה והדחייה לדברים בהם נפגשים.
בשורה התחתונה- מגוון הכלים המדיטטיביים שהלימוד הדהרמי מעניק, וכמובן- יישומם.

 

קולטת עד כמה ההכשרה הדהרמית שקיבלתי בשנים האחרונות

מפי מורתי היקרה, לאמה דבורה הלה,

מורים נפלאים נוספים מרחבי העולם,

שהגיעו ללמד במרכז רוחני ערבה,

וחבריי וחברותיי לדרך,

מאפשרת דרך ממשית להתמודדות עם האתגרים שעמם אנו נפגשים בתקופה הזאת,

הן מצד הכלים והמיומנויות המדיטטיביים, 

והן מצד השקפת העולם הבודהיסטית והכלים שהיא מציעה

למבט ער, מפוכח, חומל וחכם על המציאות.
 
בסופו של דבר, נראה שהיכולת להיות מנהיג/ה טוב/ה

עוברת דרך יכולתו/ה להיות מודט/ת טוב,

אלו שמצויים במגע קרוב עם תמונת המצב הפנימית שלהם/ן ועם ליבם/ן,

עם האורות והצללים של קיומם/ן,

ולפיכך יכולים/ות לדעת כיצד להימנע מלהיכנס לתוך הבורות סביבם/ן

ולהפוך למי שבאמת יכולים/ות להרבות טוב בעולם.
רזי אמנות המדיטציה, אם כך, מעבר להיותם כלים להתפתחות אישית ולהתקדמות בדרך הרוחנית,

הם בראש ובראשונה קווים מנחים לפיתוח מנהיגות.

 

אם המשפט- "היה השינוי שאת/ה רוצה לראות בעולם" מהדהד בלב,

יש להשקיע, אם כן, תחילה בליבו של היחיד, בתודעתו, ורק משם להמשיך.
 
תארו לעצמכם/ן עולם שבו מנהיגים/ות מקדישים/ות זמן רב מחייהם/הן

להכשרה אינטנסיבית בהבנת תודעתם ואופן פעולתם/ן.

איזו איכות של מנהיגות עשויה לצאת מכך.
עיניים חומלות, וכנפיים מיטיבות,
כמעט כמו של אקה (-:

 

 

כתבה: שירלי אבידן